<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' בית הכנסת</h1>
<h2>דף כה:</h2>
מכרו בהכנ"ס לוקחין תיבה בדמיו. מכרו תיבה לוקחין מטפחת, מטפחת לוקחין ספרים, ספרים לוקחין ס"ת אבל דבר אחר לא. והא דאמר לוקחין תיבה בדמיו, כשלא מכרוהו ז' טובי עיר במעמד אנשי העיר, אבל מכרוהו זט"ע במא"ע אפי' למשתי בי שכרא שרי. פי' לקנות בדמיו מה שירצו, ודוקא בבהכנ"ס דכפרים, ואז גם הלוקח מותר לעשות בבהכנ"ס מה שירצה, אבל בהכנ"ס של כרכים אסור למכרו, כיון דמעלמא קאתו לה לרבים שייך וכדידהו דמי וא"א למכרו, חוץ ע"י חכם גדול שכ"ע סומכין עליו כרב אשי דאמר אדעתא דידי קאתו מצינא לזבוני. וכבר טעה בזה אדם גדול שסבר מ"ש מכרו ז' טובי עיר אף בכרכים עסקינן. נשאל רב שרירא על בני אדם שרוצין למכור מקומותם בבהכנ"ס, ואמר להא מלתא יש דוגמא בגמ', אי חד בנייה ואקדשיה לשמים הוי מצי חד מזבין, וכי מזבנינן בהכנ"ס לזבוני בה מידי דקדושה והאי בעיא לאו לאפוקי לקדושה אלא למיתב ללוקח או מאן דניחא לי' בהאי דוכתא ולא דמי' לאקניתא וליכא זבינא דלקנינהו לוקח וכל שכן דינא דבר מצרא וכל שכן פריעת חוב מההיא דוכתא וליכא בהא אלא תנאי הראשונים דההיא מדינתא דחייבין למיקם בהון דכ' לא תסיג גבול רעך. ותני' העוקר תחומו של חברו בא"י עובר על לא תסיג גבול ועל לא תגזל ובח"ל בלא תגזל, ומנין למוכר קבר אבותיו שהוא בל"ת, ת"ל לא תסיג גבול יכול אפי' לא נקבר בו, ת"ל בנחלתך אשר תנחל, להודיעך שאם נקבר מת באותו קבר ברשות שרשאי למכרו, ואעפ"כ כשימות אותו האיש קוברין אותו שם אעפ"י שאינו חפץ כדאמרינן [ב"ק ק' ע"א] באין בני משפחתו וקוברין אותו בע"כ שם משום פגם משפחה. וכל זה בקרקע שהוא קנין גמור, אבל בהכנ"ס קדוש הוא וזביני לית בי' אלא דנהיגי מנהג שהוא מפורסם כגון דרגיל בדוכתא ובעי חברי' למיתב עליה, יהיב לי' מדעם וקיתיב אידך כמנהג, ואי ליכא מנהג והשתא בעי לזבוני, בי כנישתא ממחי בידיהו ולית לי' רשותא לזבוני ולמיתב אדוכתא מאן דלא ניחא להנך, דהא קברו שהוא קנינו, אית לבני משפחתו למחות, כ"ש צבור בבהכנ"ס שהוא קדוש. אפי' בהכנ"ס שחרב אין מספידין בתוכו הספד של יחיד, ואין מפשילין לתוכו חבלים ואין פורשין לתוכו מצודות ואין שוטחין ע"ג פירות ואין עושין אותו קפנדריא שנאמר והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם קדושתן לכך אף כשהן שוממים ואמרינן את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, מה התם לא מן השבת אתה מתירא אלא ממי שהזהיר על השבת אף כאן לא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שצוה (של) [על] המקדש, אין לי אלא בזמן שבהמ"ק קיים בחרבנו מנין ת"ל את ש' תשמרו ומקדשי תיראו מה שמירה דשבת לעולם אף מורא מקדש לעולם. ודאמרן שמותר למכור בהכנ"ס לא אמרו אלא במקום שיש להם בהכנ"ס אחר, אבל אי לית להו פשיטא שאסור למכור מדאמרינן לא ליסתר אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא ואפי' איכא דוכתא לצלויי אסור דחיישינן לפשיעותא, אע"ג דדעתי' למבני מכ"ש הכא, אבל ודאי אי אית להו בהכנ"ס אחר רשאים בני כפרים למכרו כמ"ש. ואי אית בי' תיוהא סתרי ובני מיד ויש מי שאומר שאסור לנתוץ ולהרוס דבר בבהכנ"ס מה שאינו לצורך בנין כיון דהשוו חכמים קדושתו למקדש ואמרינן המוחק השם והנותץ אבן מן ההיכל עובר בל"ת כן לה' אלקיכם. וחזי לן דבהכנ"ס של כרכים שנחרב ויש מקום אחר לחזור ולבנות מותר ליקח האבנים ועצים ולבנות בנין חדש, דכ"ע ניחא להו ומכ"ש בשל כפרים אי חזי בו תיוהא וסתרי, דלוקחין צרכי בנין מן הישן אם עדיין ראוים לבנין ובונין מיד. כופין בני עיר זא"ז לבנות בהכנ"ס ולקנות להם תנ"ך. בהכנ"ס ובהמ"ד אין נוהגין בהם קלות ראש לא שחוק ולא שיחה בטלה ואין אוכלין ושותין בהם ולא מטיילין ולא נכנסין בהם מפני החמה וגשמים ואין נאותין בהם ואין מחשבין בו חשבונות פי' של רשות אבל חשבון של צדקה נהגו לעשות בבהכנ"ס. וחכמים ותלמידיהון מותרין לאכול ולשתות ויש מי שאומר [דלא קאי אלא אבהמ"ד] ונ' דהתירו לת"ח כיון שמתעכבים הרבה בבהכנ"ס וכה"ג אמרו בהכנ"ס צריכין בדיקה לפי שאוכלין שם בעבור שנה ואורחים דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא. והא דרבינא ור"א עייל לבי כנישתא כי אתא זילחא דמטרא, [פסחים קי"א ע"א] לאו משום מטרא אלא שעסקו בתורה ושמעתא בעי צלותא כיומא דאסתנא. ואי איצטריך אינש למקרא לחברי' מבי כנישתא מאי אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא, תנא לימא מתני', קרא לימא פסוקא ואי לא לימא לינוקא דגרסי בבהכנ"ס אימא לי פסוקיך אי נמי נישהי פורתא וניקום שמצוה לישב ולהתעכב בבהכ"נ שנ' אשרי י"ב.
